אנשים שלא פגשתי על מוביילים

בימי שלישי וחמישי מוזיאון תל אביב פתוח עד 9 בערב, כלומר רלוונטי לביקור עבור בחורה במשרה מלאה כמוני. שתי תערוכות פופולריות עושות את משכנן במוזיאון בימים אלו ומשכו אותי להציץ גם בשעות ערב מאוחרות. "קלדר: שמש צהובה גדולה", ו"אנשים שראיתי ולא פגשתי" של צדוק בן דוד.

מהתערוכה של קלדר, לצופה הציני והלא מחונך, קשה שלא לצאת עם אמירות של "אחי, זה ציור שלי מגיל 8".

לא שצברתי בעצמי יותר מדי חינוך אומנות פורמלי, אבל יש לי את שני השקלים הלא מושכלים שלי בנושא.

ראשית, הרבה מהעבודות המכניסטיות המדליקות של קלדר לא מופיעות בתערוכה. אם להתרשם מהסרטונים המוצגים ולגלות את דמויות הקרקס שלו, אפשר בקלות להעריך את האינטיליגנציה מלאת ההומור החינני שלו. גם אם נאיבי וגולמי. כדאי לקחת את את הרושם הזה ולהשתדל להלביש אותו על שאר העבודות המוצגות בתערוכה.

עבודות שכן מוצגות בתערוכה הן המוביילים - עצם קסום, שלי אישית עושה צביטה חמודה בלב. הדינמיקה של המוביילים משמחת פיזיקאים בהכשרתם, וגם הצורה הסטטית שלהם אסטטית וגירתה אצלי מחשבה על איך לבנות מובייל כזה בצורה רקורסיבית.

*הבהרה: התמונה שבחרתי לפוסט שולבה בגלל הדימיון בין עלי הבטטה למובייל, וצולמה בכישרון רב על ידי© Adif

Alexander Calder, Maripose, 1960, 30 x 67in.

איורי הגואש של קלדר מתייחסים באופן מאוד ישיר לנאיביות של עצמם. החומר הוא גואש, השם הוא שמש גדולה צהובה - לא מתיימר. הצורות הן בסיסיות וראשוניות. והרקע חלק. אין לי מספיק ידע כדי לדבר על העבודות האלו ברצינות, אבל הייתי שמחה להתעמק בקשר בינן לבין עבודות של חואן מירו שראיתי בברצלונה, כי אי אפשר להתעלם מהקשר. אפילו בשמות - אצל מירו כל הציורים נקראים בסגנון "שמש ירח כוכבים".

Alexander Calder, Segmented Spiral, 1974 Gouache and ink on paper, 75×110 cm © 2021 Calder Foundation, New York / Artists Rights Society (ARS), New York

Joan Miró Self Portrait II, 1938 oil on burlap. taken from https://www.dia.org/.

לעומת זאת מול המיצג של צדוק בן דוד קשה להשאר אדיש.

אני לא מוסיפה תמונה בכוונה להשאיר רושם למקרה שקורא (ביחיד, יש פה קורא אחד.) ירצה לבקר בעקבות הטיזר הזה.

מבחינתי העבודה מאוד מרגשת. בלי לסטות מהתיאור באתר המוזיאון - העבודה מכילה 6000 דמויות שהאמן צילם, כי הן סיקרנו אותו מבחינה כזו או אחרת, אייר ולאחר מכן "הדפיס" במתכת.

מנימה אישית, המטרה של הבלוג הזה מבחינתי הוא לאסוף בצורה מתועדת מחשבות ורשמים מדברים שחביבים עלי בקודה מסויימת בחיים - בהתמקד בספרים, ציטוטים, סרטים, סדרות - תוכן צריכה. אני רגילה ואוהבת לאסוף דברים שמרגשים אותי, שעושים לי צביטה בלב. אני רוצה לשמר אותם, כי הזיכרון שלי לא יכול להכיל את כולם - ובטח לא את הרגש. אז אני מיד מבינה את צדוק וזה כבר נוגע לי בלב.

המיצג עשה את שלו בכך שהוא יצר אצלי המון מחשבות - ים הדמויות הזה, שלא מאפשר להתמקד בכולן, מציג טיעון מעגלי: צדוק שולף דמויות שהוא רוצה להתמקד בהן וממקם אותם במרחב בצורה שלא מאפשרת לתפוס את כולן. ההליכה סביב המיצג בניסיון לדלות דמויות מעניינות מיצרת התמקדות וחיפוש, עד שמגיעים לזווית במיצג שבעצם לא מאפשרת צפיה כלל - כי הדמויות דו מימדיות. הרבה מחשבות על האינטרקציה שלנו עם המרחב והחברה.

התערוכות במוזיאון תל אביב הרבה פעמים מעייפות אותי, כי הן מכילות המון תערוכות קבע שראיתי יותר מדי פעמים. אני משתדלת להגיע כשיש תערוכה חדשה ומעניינת, והפעם מאוד סופקתי. מחכה לביקור הבא שמתוזמן אצלי לנובמבר.