כל החיים לפניו / אמיל אז'אר

מתוך כל הספרים שקראתי בחיי הבוגרים, זה הספר הראשון שנכנס לרשימת הספרים האהובים עלי. הוא התחיל בתור מטלה לבגרות בתיכון, אבל מהר טרחתי לציין בפני המורה (כי אני כזאת חנונית מציקה) שנורא נהנתי ממנו בלי שום קשר ללימודים. במשך הרבה שנים הוא כיכב בתור הספר האהוב עלי, וירד מגדולתו רק כי עבר הרבה זמן מגיל שבע-עשרה, וההתרגשות שאפפה אותי בקריאה התערפלה. רציתי לחלוק את הרגש הזה עם הרבה מהסובבים אותי ונתתי את הספר כמתנה לאמא ולאבא, לדעתי אף אחד מהם לא קרא אותו.

הכרך ששייך לי נלקח בהשאלה, והוא כל כך ישן שהכריכה פשוט נתלשה ממנו בזמן הקריאה. מאוד התביישתי להחזיר ספר קרוע - אז לא החזרתי. והוא עדיין על המדף שלי עם חתימת השם של הבעלים המקורית (סליחה מטי, אם תרצי אני אחזיר).

אני אתאר את הספר כפי שאני זוכרת אותו ובלי לבדוק תקצירים. תפאורת הספר היא שכונה דלה בפריז, בית מגורים רעוע, שבאחת מקומותיו מעון ילדים. המעון מנוהל על ידי רוזה הזקנה, שהרושם שנותר בחלוף השנים מהספר הוא שהיא היתה אישה כבדה מאוד. ילדי המעון הם ילדי הפליטים והעניים ברובע, שאחד מהם הוא מוחמד הגיבור. הספר מסופר מנוקדת מבטו, ואני זוכרת שמאוד נהנתי מהרשמים הכבירים מעיניו של ילד קטן. הרגשתי שהוא שנון וחריף והתפעלתי מהמסקנות שלו. חבל שלא שמרתי ציטוטים. מהעיניים שלו אנחנו מכירים את הרחובות המלוכלים, השווקים, שאר הילדים, ואת רוזה. מבחינתי לב הרומן הוא היחסים בין השניים. הספר מתאר סביבה קשה ואירועים שיכולים להיות שוברי לב. הכל מתואר בנימה שובה כל כך, אולם כפי שהסופר התכוון שנזכור - הקורא נוטה לתת למוחמד את הצ'אנס כי כל החיים עוד לפניו.

השפה, התפאורה והסיפור האנושי והנוגע ללב הוא מה שהופך את רומן גארי (שמשתמש בשם העט אמיל אז'אר) לסופר כל כך נהדר. המשכתי וקראתי בשלבים יותר מאוחרים את "כלב לבן" ו"עפיפונים" שלשניהם מגיע פוסט משל עצמם. זה סופר שאסור לדלג עליו. הוא נכנס עמוק ללב.

בונוס עובדה מעניינת - הושפעתי כל כך מהיחסיים היחודיים בין רוזה למוחמד, שהשניים היוו את הבסיס למערכת היחסים שעמדה במרכז סרט הגמר שלי במגמה לקולנוע.