הפלגה

פרולוג, כוונות לשנה החדשה -

לא מתחשק לי לכתוב. כבר תקופה שלא מתחשק לי כמעט כלום. אני יודעת מה הדברים שאני רוצה לרצות: אני רוצה לרצות לבשל, ליצור אוכל. אני רוצה להחמיץ. חמוצים. אני רוצה צנצנות של משומרים ששימרתי. אני רוצה לרצות לקרוא. אני רוצה שערימת הספרים שליד המיטה תהיה דינאמית, שיתווספו בה ספרים שהתחנה הבאה שלהם אחרי שאגמע אותם תהיה אוסף מפואר אך מוקפד בספריה בסלון. אני רוצה לרצות ללכת לקולנוע. להפסיק לרפרף על שמות של סרטים, לצפות בהם באמת, לחשוב עליהם. להדביק את הפער שיצרתי בכמה שנים של חוסר עניין. אני רוצה לטייל. לפני שנתיים הצלחתי להקפיד לטייל ואז שוב נרפתי. הסתיו מגיע והמון מסלולים מחכים. אני רוצה לראות חברים.

אני מדלגת בין לרצות לרצות, לבין לרצות באמת. מדי פעם הלרצות לרצות נדלק חזק ואז אני רוצה באמת. הבעיה היא שהלהבה הזאת קטנה, חלשה, נכבית מהר, ואני מתכנסת חזרה לשיתוק. אני טובעת בטלויזיה ובעיקר בנייד, שמכלה את תשומת הלב שלי. אין לי תשומת לב לדברים אחרים. בנייד יש תכנים ריקים שממלאים את הראש שלי ועוצרים אותי מלחשוב על כמה שחסר לי. על מה שחסר לי. קשה לי להתנתק מהאינפוזיה הזאת.

החדשות הטובות הן שזה שריר. שריר שצריך לאמן ולחזק, בהתחלה זה כמעט עינוי, אבל מתחילים מקטן וזה אפשרי. אז הערב אני מאוד מכריחה את עצמי לכתוב כאן. מאוד מאוד בכח. לא מדליקה עוד פרק של הכתר, אלא פותחת את הבלוג.

בסך הכל, לצד כל הדברים הבאמת מדהימים שקרו השנה, שאני מוקירה בלב מלא, אני ערה למחילה שהתחפרתי בה. היא כואבת לי. אני מפחדת שאני מבזבזת בה את הזמן. לשנה הבאה אני מקווה להשתפר, להבריא מהפחדים שהצטנפתי בהם ולשוב לתלם.

---

איי יוון, שלהי אוגוסט 2022

מתוך: גוגל מפות. זכויות יוצרים ממי

את הדרך התחלנו באתונה, שנמצאת בחלק הדרומי של יוון היבשת. רוב הישראלים עושים עוול מוחלט ליוון. היעדים המתוירים ביותר הם האיים, כבודם במקומם מונח, והיבשת נזנחת. היבשת יפיפה, מלאה בטבע ומרחבים עשירים ביופים, וגם היא מוקפת חופים חד פעמיים. בביקור הקודם שלי ביוון הנצחתי את ההכרה שלי ביוון היבשת ובטוח אשוב אליה בעתיד, אבל הפעם נפלתי למלכודת האיים - ובכל זאת מכיוון קצת שונה מהתיירות הישראלים הקלאסית.

משדה התעופה באתונה לקחנו מונית לקצה הדרומי של היבשה, זה שמופיע במפה. הוויז שהדלקנו הראה שישנה לפנינו שעת נסיעה, אבל גילינו שנהגי המוניות לא קשובים לחוקי התנועה. מהירות הנסיעה הממוצעת היתה 140 קמ״ש. הגענו ליעד תוך 35 דקות.

הנמל נראה כמו חניון ליסינג של אנשים שעשו בחירות נכונות בחיים. רציפים ארוכים עמוסים בסירות מכל הגדלים והצורות. מצאנו את הרציף הנכון והתחלנו לטייל לאורכו בחיפוש אחרי הסירה שלנו. ריירנו על כל סירה וסירה בדרך. החל מסירות נמוכות ומוארכות עם לוק ג׳יימס בונדי לגמריי, בהם מטיילים טיולי יום כי אין מקום לישון כשמעמיסים על הסירה כל כך הרבה סטייל. וכלה בסירות תענוגות ענקיות, דו קומתיות, שהקומה הראשונה בהן היא סלון ענקי ומטבח גדול יותר מהמטבח בבית היבשתי שלי בתל אביב, ובקומה השניה מנווט הקפטן, משקיף מלמעלה על המתרחש. סירות בעיצוב וינטאג׳י וסירות חדשות ומבריקות. חיפויים מעץ או חיפוי לבן בוהק. כל הסירות מבריקות ומזמינות. ואנחנו ממשיכים ללכת על הרציף. וממשיכים. וממשיכים. בסוף חיכתה לנו הסירה שלנו. ברגע הראשון כולם היו צריכים לבלוע את המועקה שעלתה בגרון. זאת סירה קטנה. כל זה לשישה אנשים? לשבעה ימים? איפה? איך? בהצלחה.

את הלילה הראשון העברנו בנמל, ועם שחר (ב12 בצהריים, שחר חצות היום) יצאנו לדרך. היעד הראשון היה האי Kea שמופיע במפה. זה לא הולך להיות יומן מסע מפורט אלא אוסף אנקדוטות, אז אקצר ואספר שהיעד השני היה האי Kithonos, בלילה השלישי ישנו בצד שני של Kithonos, ברביעי בצד שני של Kea ועוד שני לילות העברנו באי שלישי שלא מופיע בתמונה. אני גם לא זוכרת איך קוראים לו. לכן הוא לא מופיע בתמונה.

הלילות היו לסירוגין - לילה בעגינת טבע ולילה בנמל עירוני.

(תמונה ללא פילטר)

עגינות הטבע פסטורליות ואקזוטיות. בכל פעם כיוונו לאזור מפרצים שנבחר בקפידה על ידי ארז כך שיהיה אזור סגור ומוגן מרוחות. מפת הרוחות מתעדכנת תכופות וחיפשנו את האזורים הכי שקטים. כשהגענו לאזור חיפשנו מפרצונים ריקים, ככה שתמרוני העגינה יהיו קלים ככל הניתן וכדי שלא יהיו סירות אחרות באזור למקרה שהעוגן שלנו מתנתק בלילה. חווית העגינה דיי מבצעית. צריך לקשור את הסירה בשלוש נקודות כדי להבטיח יציבות: שתי נקודות אל החוף ועוגן בקרקעית. קושרים חבלים לשתי נקודות בסירה, וזוג יורד לחוף עם סירת מנוע קטנה וקושר כל אחד משני החוטים לזוג סלעים או עצים מרוחקים מספיק אחד מהשני. נקודת האחיזה השלישית היא העוגן שמורד לקרקעית. העוגן צריך לרדת באזור חולי, לא סלעי ובלי אצות, כדי שהאחיזה שלו בקרקע תהיה איתנה. המים ביוון נקיים ושקופים כך שאפשר לזהות במבט מטה מהחרטום את טיב הקרקע. אורך העוגן שיורד לקרקעית צריך להיות פי 3 (או 4, כבר לא זוכרת) מהעומק. כלומר - אם הסירה נמצאת במים בעומק 10 מטרים, מורידים 30 (או 40) מטרים של שרשרת עוגן. השרשרת של העוגן גם היא כבדה, וזה שהיא משתרכת על הקרקע עוזר להחזיק את הסירה במקום. מהלך העניינים הוא כזה: קושרים את שני החבלים מהסירה לחוף, מורידים את העוגן, כשהעוגן ננעץ נוסעים ברוורס עם הסירה (בעזרת מנוע) עד שהעוגן מתנגד - מוודאים שהוא לא נגרר. כשהעוגן נעוץ חזק מקצרים את החבלים שקשורים לחוף (שנרפו כי נסענו ברוורס). סה טו. וכל זה 3-4 פעמים כי ארז לחוץ שהעוגן לא ננעץ, כי העוגן באמת לא ננעץ, כי למרות שאנחנו שישה אנשים אנחנו לא כל כך טובים בזה. ואחרי שעוגנים נמרחים מהר מהר שכבות קרם הגנה ויוצאים לשחות. וארז צולל לעוגן. ארז צלל לעוגן כל הזמן. להביט בו, לוודא שהוא נעוץ, לוודא שהוא לא זז. הוא היה משאיר ליד העוגן בצלילה חופשית כמה אבנים. כדי שבצלילה הבאה הוא יראה שהעוגן לא זז מהם. ארז מאוד דאג לעוגן.

חבל כחול מהסירה לחוף

לקפוץ ולשחות במים זה כיף והכל, אבל נראה שבעיקר הבנים מיצו את השחיה הקלאסית דיי מהר. הם עברו לשחיית שנורקל, לצפייה בדגים, מסעות קצרים בסירת המנוע, ודייג. בערב הראשון ארז כילה את כל מזל המתחילים שלו ותפס דג אחד. הוא הצליח להעביר צלצל בכבודה בנמל התעופה בן גוריון, ואותו הצלצל ננעץ בדג אומלל על חופי יוון.

דג אומלל

מסתבר שדגים לא מתים כשנועצים בהם חץ. האומלל המשיך לפרפר כשהועלה לסירה, וזה לא היה מראה נחמד בכלל. ארז עמל על הניקיון ופינוי הקישקעס, ונדב טיגן והגיש לארוחת ערב.

לצד כל הציוריות הזו, החיים על הסירה לא מאוד נוחים. התאים שישנים בהם מאוד קטנים. החדר שלנו כלל מיטה בגודל סביר, אבל היא תפסה את כל הרצפה. לא יכולנו יואב ואני לעמוד באותו הזמן בחלל החדר. מימד הגובה היה באופן כללי בעייתי בקומה התחתונה. התקרה מעל המיטה לא אחידה, ובחלק שאני ישנתי בו התקרה היתה קצת יותר מחצי מטר מעל הראש שלי. כניסה ויציאת מהמיטה היתה השתחלות והזדחלות.

המטבח גם הוא קטן ובעיקר לא יציב, כל טלטלה של הסירה מורגשת בקומה התחתונה פי כמה יותר מהקומה החיצונית. היעדר החלונות במטבח תורם לחוסר היציבות, כי נקודת ייחוס בדרך כלל עוזרת ולמטה אין כמעט חלונות. בכל זאת נדב הצליח לבשל לנו שם ארוחות משובחות.

כמובן שהחלק הכי קריטי בכל מרחב מחיה - הוא השירותים. ניחא השינה, ניחא האוכל. איך מתפנים?

חדר השירותים הוא גם חדר האמבטיה. כיור קטן ולצידו האסלה, שנסגרת, וכל זה מהווה את חלל האמבטיה. הדוש נמצא מעל האסלה. מיצינו את החוויה הזו דיי מהר ועברנו להתקלח בבגדי ים בדוש קטן שנמצא בחלק החיצוני של הסירה.

האסלה עצמה היא משאבה ידנית. אחרי שמתפנים, מעבירים את המשאבה למצב שאיבה, מרימים ומרודים את ידית המשאבה עד שכל הצרכים נשאבים למיכל פינוי בסירה. אחרי שהאסלה ריקה מעבירים את המשאבה למצב מילוי מים, מורידים ומעלים את ידית המשאבה עד שהאסלה מתמלאת מים חדשים שמוכנים לשימוש הבא.

חשוב מאוד! לנעול את המשאבה. כשלא נועלים אותה, צרכים מהמיכל שירדו מטה עלולים לעלות מעלה בטלטלות הסירה. עלולים? זה מה שהם עושים. אנשים שוכחים לנעול.

כשיצאנו לדרך היינו אופטימיים. חשבנו שמיכל הצרכים אמור להיות אינסופי. בערב הראשון גילינו שהוא מלא. כלומר - אני גיליתי שהוא מלא. כלומר - הקקי לא יורד. אין חוויה משפילה מזו. באמת, ביזיון מוחלט. אחרי כמה רגעים ארוכים של מבוכה החלטנו שמשחררים את הצרכים לים. מאותו רגע והלאה בכל פעם שיצאנו לים הפתוח יואב היה מכריז בחגיגיות שהגיע הזמן לשחרר את המיכלים. היינו שטים בים פתוח המהמם, ובן רגע היה מופיע שובל מפואר של לכלוך. ממבוכה זה הפך לגאווה גדולה. זה בסדר, זה אמור להיות אורגני.

הנמלים עצמם היו דיי סתמיים. ערי הנמל יעודיות ותירותיות, הטברנות לא סיפקו גירוס או סופלקי כהלכה. חזרתי לארץ עם צורך עז בלאפה מטובלת. כל היוונים המקומיים נראים כמו גרסה כזו או אחרת של בן אל תבורי.

דג נדיר מסוג טל מצוי, מוגן ואסור לציד צלצלים

לסירה ז׳רגון משלה. ברחבי הסירה פרושים אוספים גדולים של חבלים שונים, אותם צריך למתוח או לשחרר כשעוסקים בשיט מפרשיות (ולא מנוע, ברוח מתאימה). כל חבל שולט בדרגת חופש אחרת של המפשרים השונים. לחבלים שמות משעשים, כמו boom wang או main sheet port. הboom wang, שמופיע בחזית התמונה למטה, הוא חבל ששולט בדרגת חופש של המפרש הראשי. כאשר החבל הזה מתוח ביותר, הוא שומר על המפרש הראשי ישר בדיוק בציר הסירה. כששטים ברוח, רוצים שהמפרש הראשי יתפוס רוח ומשחררים את החבל הזה כדי לאפשר למפרש הראשי לקבל זווית לאחד מהצדדים של הסירה. הסכנה בboom wang חופשי, הוא שהמוט הזה גדול וכבד, ונמצא קרוב לאזור המנוחה של הסירה. במקרה של מהלך שנקרא ׳מהפך׳ - ובו הסירה משנה את הכיוון ביחס לרוח - המפרש הראשי יימצא בצד הפוך מהצד בו התחיל המהפך. כדי למנוע מצב שבו המוט הכבד הזה נע במהירות ועלול לפגוע באחד הנופשים עד כדי הפלה לים (במקרה כזה יש נוהל man over board, ובו יואב כנראה יקפיד קודם לדווח בקשר שאדם נפל למים ורק אחרי זה יגיע להושיט יד. מרגע זה תתווסף למפה הכללית של השייטים נקודה ובה נפל אדם לים לפני x זמן) מי ששם לב למהפך שעומד להגיע צועק - מהפך! (יואב מאוד אוהב לצעוק - מהפך!) ואז מקצרים מהר את החבל של הboom wang ככה שנשלוט בעצמינו בקירוב המפרש הראשי לאמצע, וכשהרוח מחליטה על הגורל משחררים בצורה מבוקרת את החבל והמפרש מקבל את הכיוון הרצוי, בלי חבטות מיותרות.

boom wang מתוח

מילה נוספת על הסיפון שמאתגרת כל פיזיקאי או מהנדס שמקפיד על יחידות SI או CGS היא 'קשר'. קשר היא יחידת המהירות שבה אומדים את מהירות הסירה. מה שחמוד מאוד ביחידה הזאת הוא המקור שלה. בזמנים שבהם כבר היינו מסוגלים לחצות אוקיינוסים ולנווט אl טרם למדוד גדלים אבסולוטיים, מדדו את מהירות הסירה בעזרת חבל שהיה נזרק מהסירה ובו קשרים במרחקים שווים. הנה הסבר טוב יותר. אין אנקדוטה נעימה יותר לחובבי יחידות מידה ולרומנטיקנים שאנחנו (אתה ואני, עדי) מזו, בעיני. תקן אותי אם טעיתי בהערכתי.

מילה נוספת שאהבתי היא הכינוי לפיתיון הדייג. בסוף החכה מחכה הפיתיון, שלמרבה ההפתעה שלי היה בצורת דג קטן. הדג הזה שמשתלשל בקצה החכה, תוך כדי שיט גם מקפץ מעל המים בדומה לדג שרודף אחרי הסירה, נקרא ״שחיין״. כינוי נחמד.

אנקדוטה אחרונה היא שבאופן מפתיע, השינה בטלטלות הסירה היא נעימה ביותר. אני מבינה כעת כל תינוק שסותם את הבכי ברגע שמתחילים לנענע אותו. זה מרגיע וכופה שלווה בצורה מאוד משונה. באחד הבקרים, לקראת 6 בבוקר, היו גלים מאוד מטרידים. הטלטלות הרגישו כאילו כל נדנוד הוא ב70 מעלות, ממש התגלגלתי מצד לצד במיטה. בעוד ארז קפץ לוודא שהנדנוד המטריד לא עוקר את העוגן, וארבעת השטים האחרים אחריו לסיפון, ניצלתי את ההזדמנות להשאר לבד במיטה ולהטלטל מצד לצד, פשוט כי זה היה נחמד מאוד.

ולסיכום: שיעור חשוב בענווה לשנה החדשה.

אחרי שביליתי שבעה ימים ושישה לילות על סירה מיטלטלת בחופי יוון, גאה בזה שלרגע לא עלתה בי בחילה ולא נעזרתי בכלל במדבקות המרשם שלקחתי איתי, הרגשתי כישרון טבעי. אתמול ביום החג הראשון של ראש השנה, אבא של יואב לקח אותנו לשיט בנמל הרצליה. שמחה ויהירה לא אכלתי שום דבר טרם השיט, והגלים המטורפים של ישראל הקטנה תפסו אותי לא מוכנה. בלב הים כשהסירה מוטית ב60-70 מעלות בגלל הרוח החזקה, הבטתי בעצב רב אל החוף המתרחק בהבנה שאין לי שום דרך להגיע לקרקע יציבה בזמן הקרוב, ונכנעתי לגורלי, מקיאה לתוך שקית במשך כל שאר ההפלגה.

ילדים - אף פעם אל תהיו בטוחים מספיק שאפשר להשאיר את מדבקות המרשם בבית.

שתהיה שנה טובה, פורה, בה נלמד שאנחנו גדולים מהחיים אבל לפעמים גם הם גדולים עלינו, וכל העניין באושר הוא למצוא את נקודת שיווי המשקל בין השניים. ואם מסוחררים לגמרי מהמהלך, לחפש נקודה רחוקה באופק, להתמקד בה חזק חזק, ולדעת שלא משנה כמה מזעזע עכשיו, עוד מעט נגיע לחוף מבטחים.